כיסוי מראות בבית האבלים — לפי המנהג

כיסוי המראות בבית האבלים הוא מנהג נפוץ מאוד, ולא דין מפורש בשולחן ערוך. משפחות רבות מכסות את המראות לאורך ימי השבעה, ויש שמסתפקות בחדר שבו יושבים האבלים או שבו מתפללים.

אין למנהג נוסח אחיד: לא במה שמכסים, לא בהיקף ולא בטעם שנותנים לו. משפחה שלא נהגה כך מעולם אינה עושה משהו שגוי, ומשפחה שמקפידה על כך גם היא בתוך המנהג המקובל.

כיסוי המראות הוא מנהג שהתפתח בקהילות לאורך הדורות. הוא רווח מאוד ברוב הקהילות בישראל, אך הוא אינו מופיע כדין מפורש בשולחן ערוך, ואין לו נוסח אחד מחייב.

בגלל זה הוא גם מנהג שקל להקל בו כשיש סיבה — למשל כשיושבים שבעה בבית שאינו של המשפחה, או כשמדובר במראה שאי אפשר לכסות בלי להזיק. גם בזה כדאי לשאול כשיש ספק.

נאמרו לו כמה טעמים, והם מופיעים במקורות שונים זה לצד זה. אף אחד מהם אינו הטעם היחיד:

כאן ההבדלים בין משפחות ועדות גדולים במיוחד, וזה בסדר גמור. יש שמכסות את כל המראות בבית, ויש שמכסות רק בחדר שבו יושבים האבלים או שבו מתקיימת התפילה.

יש משפחות שמרחיבות גם למשטחים מחזירי תמונה אחרים — מסכים כבויים, זכוכית כהה, תמונות ממוסגרות. כל אלה בתוך השונות של המנהג. אם אתם בבית של מישהו אחר, שאלו את בעלי הבית מה נהוג אצלם במקום להכריע לבד.

ההפרדה הזו פותרת את רוב המתחים שעולים סביב הנושא:

בדרך כלל המראות נשארות מכוסות עד סוף השבעה, ומסירים אותן אחרי מעמד הקימה ביום השביעי. יש הנוהגים להסיר אותן בסמוך לצאת המשפחה מהבית באותו בוקר.

לגבי שבת יש מנהגים שונים — יש שמשאירים את הכיסוי במקומו ויש שנוהגים אחרת. כשיש לכם ספק בנקודה הזו, שווה לשאול פעם אחת בתחילת השבעה ולא להתלבט בערב שבת.

הטעויות כאן קטנות, אבל הן מייצרות מתח בבית דווקא בשעה שבה הכי פחות צריך אותו:

לא כל בית נראה כמו בית פרטי עם מראה אחת בסלון. במקרים האלה שווה לחשוב מראש:

כיסוי המראות הוא חלק מסבב ההכנה הכללי של הבית, לצד נר נשמה, פינוי מעברים, סידור פינת האבלים והצבת עמדת השתייה. כשמישהו לוקח על עצמו את כל הסבב הזה בזמן הלוויה, המשפחה חוזרת לבית מוכן ולא לרשימת משימות.

ברשימת ההכנות המלאה של הבית לשבעה זה מופיע כסעיף אחד קטן — וזו בדיוק הסיבה שהוא נשכח.